חורבן הבית 2012, או מה קורה כשמאבדים לגמרי את הסולידריות החברתית

כמו זה שכתבתי לפניו, גם את הפוסט הזה הייתי מעדיפה לא לכתוב. אני מקדימה מראש ואומרת שבטח יש לא מעט שיאמרו שזוהי יותר התחשבנות אישית מאמירה כללית, כי אני ספציפית פליטת המיגזר אז בטח יש לי משהו אישי ממקום רגשי ולא רציונאלי. אז אם אין לכם יכולת להבין מורכבות תודעתית, או אם אתם כבר עד כדי-כך שטופי מוח, הפסיקו לקרוא עכשיו. אני בטח לא אהיה זו שתעזור לכם לחזור לחשוב מחוץ לעדר.

משה סילמן הצית את עצמו היום בתל-אביב, לא כי הוא לא שפוי, לא כי הוא הוסת לזה ע"י פעילי המחאה החברתית אלא פשוט כי הוא לא עשיר מספיק. כי אם הוא היה עשיר מספיק (כמו תשובה או בן-דב למשל) המדינה הייתה "מוחלת" לו על החובות כדי שפשוט ימשיך להזיז הלאה את הכלכלה, או כי אז הוא היה יכול לכסות חובות מהפנסיה שלנו, נגיד.
אבל סילמן אדם רגיל, כמונו, שניסה להתפרנס ונאכל ע"י מיסוי לא הגיוני שמוטל ברובו על מעמד הביניים שבקושי שורד, נעשק ע"י הביטוח הלאומי שכבר כמה וכמה שנים מונחה לא למלא את ייעודו המקורי. כשניסה לממש את זכויותיו בביטוח הלאומי הוא הותש, דבר שקורה לרבים, שחלקם גם מתייאשים ומפסיקים לבקש את שמגיע להם כחוק וככה מסיים הביטוח הלאומי שנה אחר שנה עם רזרבות של כספים. לעיתים זה נראה כבר כמו סוג של שיטה שפיתחו כאן, כרגע חובת ההוכחה על המדינה שהיא מאפשרת לאזרח לממש את זכותו בקלות ולא ההפך. (אגב,הפתרון הוא לא להפריט ,הוא פשוט להפסיק את ההתנהלות הפושעת ולהנגיש את המידע לאזרח)

אני לא הולכת לכתוב עליו, יש אחרים שיעשו את זה טוב יותר. זה התגובות שכבר אי אפשר לחיות איתן יותר. זה התגובות של אנשים שרוממות וסגולת עם ישראל מדברות מגרונם, חוסן לאומי, פטריוטיות,אהבת המולדת, אלו אנשים שרצו  את האהדה והאמפתיה הציבורית כשעקרו אותם, את אחיהם לשבט מהבית והתמלאו זעם על שוויון הנפש של העם נוכח המצוקה של בני השבט שלהם. הם הגיבו להצתה העצמית של משה סלימן בשוויון נפש, שלא לומר בבוז.

הבאתי מקבץ נבחר, אבל תמיד זה משקף הלך רוח. אדם הוא יצור חברתי וככזה הוא סופג גם את התודעה שלו מהחברה בה הוא חי.

הנה סטטוס יש יהודה יפרח, עיתונאי ב"מקור ראשון" ותושב עמונה: "התאבדות היא רצח, התאבדות היא אלימות.
משה סלימן שהצית עצמו בהפגנת השמאל הערב ניסה להשיג הישגים פוליטיים דרך אלימות ודרך רצח.
אני כבר רואה את היחצ"נים בשקל והפוליטיקאים גרוש משווים אותו בסימפטיה למוחמד בועזיזי, שהצית את עצמו בתוניסיה והוביל למרחץ הדמים שנקרא "האביב הערבי".
כל מי שהדמוקרטיה חשובה לו חייב להוקיע את הטרור הזה."

יפרח, כאמור, התעלם מהנסיבות, מהמכתב שסלימן השאיר, מהמצוקה שהיא לא נחלת משה סלימן בלבד אלא נחלתם של רבים בישראל.

עמיר חצרוני, מרצה במרכז האוניברסיטאי באריאל: "…ייתכן אפילו שנפטרנו בזול מפרזיט".

אנשי עט שאני קוראת די הרבה, שמתייחסים לא מעט פעמים לצביעות השמאל, שאמונים על דיבורים יפים בדבר הצורך להגיב ולבחון עניינית כל דבר לגופו. כנראה רק כשהוא ענייני לשבט שלהם, לדעה שלהם, לאנושי שהוא הם והם בלבד.

חורבן הבית למה? החברה ביהודה ערב חורבן בית שני הייתה מושחתת עד היסוד, כלכלית וחברתית, חסרה סולידריות בסיסית, עמוסה בשנאה רצחנית הדדית, שבטית ומפולגת. ישראל של היום לא רק "מזכירה" את ימי בית שני, היא שם. היא מפורקת שבטים שבטים, היא בזה למנהל תקין (כל קבוצה יוצאת נגד שחיתות, כשזה במקרה מישהו שהוא לא מִשלה כמובן), היא מגבה עושק ממוסד (כל מי שמאשים את סלימן במצבו קצת מגבה את זה בעצמו), והיא יותר מהכל מלאה באנשים שרואים רק את הדומה להם, את האח לשבט/מיגזר, כאדם שווה ערך.

וזה טוקבק לסיום:

וכלי האדם מהמחאה החברתית מציינים לעצמם הישג עצום: הם הצליחו לגרום לאיש תמים וטיפש להצית עצמו ברחובות, סטייל תוניס.

תחת כל הממשלות, לאורך כל השנים ובכל המקומות אלפי אנשים אמרו ויגידו 'בית המשפט דופק אותי, הממשלה דופקת אותי'. כשרואים אנשיםכאלה צריך לעזור להם להשתקם. המערכת תמיד סלקטיבית במידת-מה ולכן היא מערכת; תפקידך להיות מוצלח ולהישאר ככל הניתן בצד החיובי והלגיטימי של החיים.
מי שאינו מצליח – צריך חיזוק; אבל באות ה'ליפיות' למיניהן, מעודדות את אותם האומללים ואומרות להם: זה ביבי, זה ביבי!! אה, ביבי אשם?!! והוא עדיין שם?!! אוי איזה יאוש! – והאדם מחליט להישרף למען המטרה, הפלת נתניהו.

כבר כתבתי בעבר ועתה אקווה שזה בהיר מספיק: הקניבלים הללו המשועממים, ששנים לא מרימים אצבע לבניין הארץ, שקועים בביצה התל אביבית ובשעמום של עצמם והם סכנה אמיתית לציבור.
עופו לבנות משהו. עשו משהו חיובי. הניחו לתמימים, הניחו לעם, הניחו לכולנו. נמאסתם!!

http://news.google.com/news/url?ct2=iw_il%2F0_0_s_0_1_a&sa=t&usg=AFQjCNFMfU3TibbxEso_Or194j_nJKOr7g&cid=26389725974441&url=http%3A%2F%2Fwww.globes.co.il%2Fnews%2Farticle.aspx%3Fdid%3D1000765476&ei=stcBUMjkKs7D8QP9aA&sig2=Tc0IFxZeY7kdizvLUw5VtA&rt=HOMEPAGE&vm=STANDARD&bvm=section&did=1620972105377301179

*אני כן נוטה לשייך את הימין,ואת הימין הדתי-לאומי יחד. בסופו הם חולקים הרבה ערכים ודרך משותפת.

אז מי מפסיד מלא למחות?

הפוסט הזה מכוון אלייך, כן כן אתה עם הכיפה שיושב על הפייסבוק וכל הטענות שלך על המחאה מתמצות בזה שהמוחים שמאלנים. אתה שאולי קראת מקור ראשון וחושב שכשאמנון לורד כותב שהמחאה היא קומוניסטית יש לזה קשר למציאות. גם אלייך (עם כיסוי ראש,או בלי, לא מתכוונת ליפול על דקויות פה) שנראה לך שדפני ליף היא ילדה מפונקת של הורים עשירים ומה לך ולה.

כשמסתכלים על הדרישות והכיוונים שמציגים המוחים  דווקא קל לראות איך זה מסתדר למשפחה עם ארבעה ילדים ומעלה, משפחה שרוב הסיכויים שההורים עצמם יצאו ממשפחה עם הרבה ילדים ולהורים שלהם יש פחות יכולת לעזור להם היום.

יש משהו מפחיד במחשבה שמי שהצבעת לו, ומי שאמון מבחינתך על הדאגה לאינטרסים שלך מפקיר אותך פעם אחר פעם בזירה הכלכלית.
משהו בהתנהלות במגזר שחתונה בגיל צעיר די רווחת בו, שלימודי מקצוע עדיין חשובים לו ושמקובל לנהל בו חיים של זוג צעיר שכוללים לימודים, ילדים, לא תמיד עבודה והמון עזרה מההורים אבל מה מוזר? התנהלות כזו ואף אחד שם לא מבין את החשיבות במדינת רווחה.

מי שיש לו שישה ילדים באמת רוצה שתחוסל הרפואה הציבורית בישראל?
נגיד אני איכשהו אסתדר, יש לי *רק* שלושה ילדים, אני עובדת (בינתיים את המערכת שאני עובדת בה טרם הפריטו אז עוד יש לי פנסיה ,ביטוח בריאות וזכויות) אני איכשהו אסתדר לממן שירותי רפואה פרטית. ממילא אני עושה את זה לא מעט גם היום.
מה תעשה משפחה עם שישה ילדים ביום כשתיקבר פה הרפואה הציבורית? מה תעשה משפחה עם שישה ילדים כשיפריטו גם את החינוך (הרי גם אתם פתחתם במחאה על יוקר שכר הלימוד בישיבות ואולפנות וביקשתם שהמדינה תועיל לסייע).

קל לכם להסתכל על המוחים בת"א ולהגיד שהם מפונקים, חלקכם שרד את השנים הקריטיות של רוב הזוגות הצעירים עם המון עזרה כספית וטכנית מההורים. להורים שלכם רוב השנים עוד הייתה מדינת רווחה (חלקית לפחות). הם שילמו על הדירה שלהם פחות, הם שילמו על חינוך פחות, הם שילמו על פחות שירותי בריאות-זה השאיר להם יותר כסף פנוי לחסוך. זה, ובעיקר זה מה שמאפשר להם לעזור לכם.

מי יעזור לילדים שלכם לרכוש דירה? הפנסיה שאולי לא תהיה לכם כי היא מתגלגלת אי-שם בשוק ההון?

יש מישהו שצריך דיור ציבורי ודיור בר-השגה של דירות קטנות יותר בנות 3 ו-4 חדרים (עובדתית רוב הדירות שנבנות הן גדולות יותר ויקרות יותר, כי זה מה שרווחי לערים) יותר מזוג צעיר שעוד לא התבסס כלכלית?

יש מישהו שצריך תשתית יעילה וזולה של תחבורה ציבורית (מה לעשות,בישראל עדיין יוצא שיעיל יותר להתנייד ברכב פרטי) יותר מזוגות צעירים,עם ילדים  קטנים, שעוד לא התבססו כלכלית?

כשחיים בחברה מגוונת ורב תרבותית יש הרבה פעמים הזדמנויות להתקרבות,לשיתופי פעולה נקודתיים, להסכמות ספציפיות על נושאים משותפים גם עם יריבים פוליטיים בשאר התחומים. אז למה לא? כי כמה פעילי שמאל צעקו משהו על כיבוש? כי זה תפס איצטלה טיפה פוליטית? הגיוני שזה יקרה, אני לא מחליטה בכלל עם חבל או לא חבל שזה קרה, אבל עובדתית-כולנו צריכים שהמדינה תרסן את המדיניות הכלכלית שלה, תפנה משאבים בצורה אחרת, וככל שיש לך יותר ילדים וככל שאתה רואה את עצמך כיותר סולידרי ואת החיים שלך כשליחות תמידית זה חייב להתבטא גם בעמדות שלך בכלכלה ובחברה.

ההחלטה לא לקחת חלק במחאה כי היא משוייכת לשמאל משמעותה, עבור רובכם, שהמדינה תמשיך במסלול מואץ להפרטה, עלייה ביוקר המחייה, שחיקה בזכויות שלכם כעובדים וכל זה יפגע ביכולת למש ערכים שיקרים לכם.

אז מי מפסיד? כן, אתה שם עם הכיפה שלא רוצה להצטרף למחאה,למרות שהיא תפעל לטובתו רק בגלל שיש שם סמולנים עם שלט חד"ש.

נרצה או לא, ישראל היא חברה מעורבת שמפגישה ביומיום שלה את כולם, עם אותן חוויות ואותן סוגיות. אין באמת סיבה לפנות לכיוון של טהרנות פוליטית כשמישהו, שלא בהכרח מחזיק בדעות שלי, ולא בא מה"שבט" שלי מציע כיוונים שגם אני אולי אפיק מהם תועלת אם יתממשו.

אני יודעת שהיו ניסיונות השתלבות במחאה בקיץ שעבר, והמחאה בקיץ הנוכחי נראית שמאלנית יותר, מזוהה יותר אבל מצד שני פחות אמורפית וברורה יותר מבחינת הכיוון שלה.

בעומק של הדברים אם מנתחים אותם אולי יש קשר בין השקפה כלכלית להשקפה מדינית, אבל במישור הפרקטי במדינה כמו ישראל אפשר לנתק את הקשר הזה. לצורך הפנים הכלכליות של כולנו אולי אפילו חובה לנתק בין המדיני לכלכלי במישור הפרקטי.

רשמים מהביוב של התודעה

יום אחד כשנגיע לשלב שעושים חשבון נפש כזה של כל החיים נגיע גם אלייך.
מצפון שרודף ומציק כל השנים האלו. טוב, לא באת לבד, אתה חלק מהביוב של האינסטלציה הריגשית תודעתית המקולקלת.

יום אחד, כשכבר אהיה בשלב שעושים את חשבון הנפש הזה אתה תזרוק לי כל מיני פלאשבקים. אולי הם קרו ואולי הם לא,על מה היה בכוחי למנוע ולא מנעתי.

על מה יכולתי לעשות ולא עשיתי כדי שלא תסתובב חופשי בעולם יותר. אבל בחרתי לקחת את הזמן הקריטי שאחרי על מנת להסתיר ולהחביא מספיק טוב כדי שזה יצא החוצה בכל הדרכים האפשריות חוץ מכאלו שיצמיחו אותי ויעזרו לי באמת.

כבר דיברנו על הביוב אז מוכרחים לומר, שעוברות עליו תקופות בלי סתימות או דליפות, לפעמים הוא סביר למחייה לבני אנוש שבסביבתו. עדיין בכל דליפה או הצפה יבוא מחדש המצפון, הוא ירקוד על כל נים ונים בנפש, על כל מגירה בתודעה, הוא ישאל תמיד : "מה עשית כדי לתקן?" "מה עשית כדי להיות האחרונה?" ותמיד לא יהיה לי מה לענות לו בחזרה.

תמיד אני אענה לו שכשזה היה חי וטרי בחרתי לברוח, שבחרתי לא להתמודד כי בחרתי להתמודד כי בחרתי להתעמת עם זה כשאולי אני אפסיד. כי למרות שזה זלג החוצה, כי למרות שהרגשתי תמיד שזה הולך איתי ממילא לכל מקום חשבתי שככה זה יהיה מוחבא טוב יותר.

בסוף אולי אני אנצח אותו, כי אולי הוא יבין שאז באמת לא יכלתי והיום זה כבר חסר טעם.

בסוף אולי אני אצליח לשכנע אותו כמעט כמו את עצמי שההווה מפצה על המה אילו הייתי אומרת בזמן.

***

אחרי המצפון תישאר תמיד התודעה המפורקת, זו שלא באמת תיתן מקום להזדמנות לאף אחד אחר, זו שנפגמה בגיל צעיר מספיק כדי לא להכיר אפשרות אחרת אבל בגיל מבוגר מספיק כדי לדעת שלעולם יש אפשרות להיות טוב.

***

אחרי המצפון ואחרי התודעה, תישאר האפשרות. האפשרות שקיימת בשכל, שהשכל לעולם לא יוותר עליה. האפשרות  שיום אחד אני אלמד כבר להיות האינסטלטורית האולטימטיבית, שתבוא בו סתימה כזו שהפעם אני אצליח לתקן ואז באותה הזדמנות אני אחליף כבר את כל הצנרת ואז גם לי סופסוף תהיה תודעה של טוב.

מיומנו של תלמיד

מיומנו של תלמיד /אייל, בן 15

 

מערכת החינוך רוויית כשלים ואני רוצה לספר סיפור שקרה לי אתמול ובו אדחס (חלק) מהטענות שלי כלפי מערכת החינוך. אני תלמיד כיתה י' ובימים אלה מתחילים לחפור לנו על הבגרויות. היום בשיעור אחד הציגו בפנינו חמישה מקצועות שאפשר להרחיב (כל אלה שלא למדנו אף פעם). כרגיל, דוחסים חצי שכבה (כ-150 תלמידים) בצפיפות לתוך הספרייה ומצפים שיהיה שקט וגם להספיק הכול עד הצלצול.

רכזת השכבות ט'-י' צורחת על התלמידים שמאחרים בחמש דקות. לאלו שמגיעים שבע דקות אחרי הצלצול היא מודיעה שהם מאחרים כבר בעשר דקות, כשהם מציצים בשעון היא שואלת אותם אם הם בודקים אותה. העיקר שהצלצול הוא בשביל המורה.*

לפני שההרצאה מתחילה, הרכזת מודיעה שההכנה האחרונה למבחני פיז"ה תתקיים בקרוב ומוסרת תאריך. אני ממלמל לחבר שלי שזה בניגוד להוראות של המבחן**, הרכזת עושה טעות קריטית ושואלת מה אמרתי, אני עונה: "אה, כלום, רק שההכנה הזאת היא בניגוד להוראות". היא מגמגמת טיעון אורווליני ש"זה לא רלוונטי כרגע".

מתחילים לחפור לנו על מדעי החברה. המצגת מתחילה בשקופית עם כתבה מצולמת מידיעות אחרונות שהכותרת שלה טוענת: "מדעי החברה: המקצוע הכי פופולרי". חבר כמובן מעיר בלחישה שזה בגלל שקל ללמוד את המקצוע. כך או כך הכתב קטן מדי בשביל שנקרא ואין תאריך, כך שלא נוכל לברר יותר פרטים.*** בשקופית שניה, התרגיל המתמטי 5=2+2+1 מתנוסס באותיות של קידוש לבנה (אני מזכיר שוב שאני בכיתה י), חופרים לנו על סוציולוגיה, היא אמרה הרבה שטויות שאני לא זוכר.

עוברים לפסיכולוגיה. "היא דווקא יחסית בסדר", בעוד אני מלחשש זאת לחבר שלי, אני רואה את הרכזת צועקת על חבר אחר שלי. היא צועקת עליו שילך משם עם חבר אחר שלו ושהיא רוצה לראות אותם בסוף השיעור. הם שיחקו משחק מטופש, לא בדיוק שיא הנימוס, אבל לפחות הם היו בשקט. יותר מזה, החבר שלי שהיא הרחיקה, הוא לא בדיוק מסוג האנשים הבעייתיים. הוא אף פעם לא הלך מכות, או שהוציאו אותו משיעור. אני לא חושב בכלל שרשמו לו אי פעם הפרעה עד אתמול. שיא הצביעות פה, הוא שהמורה לפסיכולוגיה מדברת על שאם הוא ילמד פסיכולוגיה, הוא ילמד לשלוט בעצמו. בעוד שגם אם הוא לא היה שיא התמימות, מי שבאמת צריך ללמוד לשלוט בעצמו זו הרכזת.

אח"כ הוא סיפר לי שהרכזת אמרה לו שיותר הוא לא יגיע לפעילויות חינוכיות. זו בעצם השיטה, השרירותיות: לבחור מישהו, לא משנה כמה הוא אשם (או לא אשם) ולדפוק אותו עד העצם. זה אפילו לא למען יראו ויראו במקרה הזה, הרי היא לא אמרה לו מול כולם שהוא לא יגיע יותר לפעילויות חינוכיות. זה שיא השרירותיות, לקחת מישהו בלי קשר למידת האשמה שלו, ולהוציא עליו את כל העצבים שלך.

*לכל אלו ששואלים אותי מתי הגעתי, זה היה בהפסקה, 3-5 דקות לפני הצלצול.

לפי מה שהבנתי בית הספר צריך להכין את כל התלמידים, לא רק את אלה שנבחנים, אבל לא מצאתי את זה בחיפוש מחודש, או אפילו האם לבית הספר מותר להכין את התלמידים. אם יש לכם מידע נוסף, אשמח אם תשתפו אותי.

*זה לא שיש לי בעיה עם המקצוע, כמו עם איך שמלמדים אותו

פורים ומצעד השרמוטות

פורים ומצעד השרמוטות

מאת:דור כהן

ראשית, פורים שמח ויום האישה שמח לכולנו!

לקראת פורים עולות השאלות השנתיות- מה גורם לכמות גדולה כל כך של נערות להתחפש בצורה חשופה ביותר, ולמה לנערים יש נטייה לשרוף לעצמם את הפנים?

אני רוצה להתמקד בשאלה הראשונה. שמתי לב שההערות על התחפושות של אותן נערות הן בדרך כלל בנימה שלילית. יש כאן ביקורת, שלרוב היא מרומזת, על ההבנייה המגדרית של התחפושת. פשוט מראים תחפושות של נערות, ומוסיפים את המילה "סקסית" או "זונה" בסוף. הבלוגוספירה והטוויטר רעשו וגעשו בימים האחרונים סביב זה. בעקבות הרעש, עלו לי שתי מחשבות.

הראשונה- כולם מדברים על התופעה, אבל אף אחד לא מדבר איתה. אני מתכוון שאף אחד לא הולך ושואל את הבנות למה הן מתחפשות ככה, האם זה נעים להן, אם כן למה, ואם לא אז למה הן עושות את זה בכל זאת. יש שתי הנחות שבדרך כלל עולות- או שהבנות מנצלות את ההזדמנות כדי להתלבש חשוף- רוצות להתפרע בלבוש ועושות את זה, או שהן בתודעה כוזבת- ההבניה המגדרית גורמת לבנות להתלבש ככה למרות שעמוק בפנים הן לא רוצות.

אם לומר את האמת, את הטענה השניה לא ממש שמעתי. רק הרגשתי אותה בצקצוק הלשון. אבל לא זו הנקודה- הנקודה היא שלא הלכו ושאלו את הבנות. אז הלכתי ושאלתי את אחותי. לא בדיוק מדגם מייצג, אבל ממיטת חוליי זה מה יש. אחותי בכתה ט' בבית ספר גדול מאד ומכובד מאד באיזור השרון. היא מספרת שבשכבה שלה כ60% התחפשו חושפני מאד. בתיכון, לדבריה, כ90%, או במילים אחרות- כל מי שנראית מספיק טוב. רציתי להתקשר לחברות שלה ולשאול אבל אז הבנתי שזה עלול להיראות לא משהו… "אמא, האח הגדול של ילדה מהכתה שלי התקשר לשאול אותי אם התחפשתי חשוף…"

על כל פנים, תשובה לא קיבלתי. אחותי לא בטוחה למה החברות שלה מתלבשות ככה, או שלא היה לה נעים להגיד לי. אמא שלי אומרת שאם אחותי תרצה להתחפש חשוף בשנים הבאות היא תרשה לה- וזה משמח.

הנקודה השניה מופנית בעיקר לאלו שרואות בתופעה הזו עדות לתודעה כוזבת של נערות ישראל אשר הולכות שולל אחרי מה שהן חושבות שרוצים מהן, שמרגישות שהן צריכות להראות את הגוף שלהן כדי שיאהבו אותן- את אלו אני רוצה לשאול אם הן מתכוונות לצעוד בסלאטווק הקרוב, או אם הן תומכות בו. הסלאטווק בא להגיד- אני אתלבש איך שאני רוצה, כמה חשוף שאני רוצה, וזה לא נותן לאף אחד רשות לגעת בי בניגוד לרצוני, אלו הן לא נסיבות מקלות. אם התשובה לשאלה הזו היא כן- תומכות בסלאטווק, השאלה הנשאלת היא מה המבדיל את בנות ישראל המתחפשות חשוף אשר להן אתן משייכות תודעה כוזבת, וביניכן, שלכן תודעה אמיתית?

 ***

ואחרי זה, צריך לומר שאין באמת סתירה. יכול להיות בהחלט שרבות מאלו המתחפשות חשוף מרגישות לחץ חברתי גדול, ומתחפשות ככה בניגוד לרצונן. וזה עדיין לא נותן לאף אחד זכות להחליט שהן asking for it. צריך לשאול אותן.

*דור כהן , בן 26, ממקימי האתר "תא וידוי", סטודנט לפסיכולוגיה ומדעי המדינה, מדריך נערות בסיכון.

ביום שהתודעה מתרסקת סופית

בסוף זה קורה בשניות, לא התהליך. רק המכה הסופית. זו שמעיפה את השאריות של התודעה חזרה לחלל. כמו להוריד את הזכוכיות שנשארות מסביב אחרי ששמשה התנפצה.
כשהאבן הראשונה עפה זה היו רק כמה סדקים , אבל עוד היה אפשר לראות דרכן. אז לא מתאמצים לבדוק אם אפשר לתקן. מי מתקן סדק…למי יש זמן לזה. חיים פה.
בסדק הבא כבר מתחילות ליפול חתיכות של השמשה. עכשיו מאוחר להצטער שלא עשיתי מיגון לשמשות מקודם. השמשה המנופצת. לאט ובטוח, היא כבר תתפרק לאט, בסוף רק צריך לבוא עם איזה מקל ולהעיף את הרסיסים שעוד נשארו.
רגע כואב, כמו שעווה שמושכת בשניה שיער מהרגליים החוצה. כמו הלחיצה האחרונה אבל ההכי כואבת,חדה,מפלחת,צורבת שאחריה הראש של התינוק בחוץ.
ככה בניפוץ הסופי של התודעה.
עכשיו רק נשארת את שעומדת מול החור. כל מה שנשאר זה לבחור אם נשארים ככה או יוצאים החוצה.

לא נשאר כבר שום דבר שיחצוץ ממה שבחוץ.
הוא יותר קרוב  מאשר מרחק נגיעה ממני. הוא כאן. זה רק להעביר את עצמי בחור שנוצר ולהיות בו.
***
היא התנפצה לי כבר פעם, אני זוכרת את זה. משום מה אז הלא נודע הפחיד פחות.

***
הלכתי לחפש תודעה. תכף אשוב, כי הפעם כל התחליפים כבר נוסו.

קצת מחשבות על: פחדים, שוביניזם, תיקון ואשמה.

כמה מחשבות על: גברים, שיח על אונס, שוביניזם ופחדים מודחקים

יצא לי לשתף על הקיר בפייסבוק את הטאמבלר הנפלא שמיל מייצג של נפגעי עבירות מין (ניצולים ראוי יותר לומר) עם ציטוטים ששמעו מהתוקף שלהם.

בטח עוד הרבה קוראים שיתפו את זה, או לפחות נכנסו וצפו בחלק מהמיצג. הוא לא מיצג קל לאף אחד. מיצג חשוב. הכי מדוייק להגדרה של מה שאמנות אמורה להיות.

מעניין שגברים, בחלקם, לא כולם, נורא מתחמקים מהדיון בזה. קשה כנראה להיות בסוג של צד "מואשם". קל לזרוק לאוויר סיסמאות של "בין פמיניזם לשנאת גברים עובר קו דק מאוד". הופ הסטנו את הדיון, כבר לא נדבר יותר על אונס. למה זה קשה כל כך? למה התחושה התמידית הזו שמעדיפה להיטפל ל"למה רק בגלל שאני גבר אתן מחשיבות אותי לאנס פוטנציאלי", מאיפה הגיע החוסר מסוגלות להתדיין על זה? למה אי אפשר לנהל בזה שיח אמיתי? כזה שיצא מהכלא השמרני שלו.

אני רק מעלה השערות, מחשבות, תהיות בעקבות כל מיני תגובות שקראתי.

יכול להיות שזה פחד? פחד כי הוא שאנס ואני באים מאותה קבוצת אוכלוסייה. פחד כי ההוא שאנס את האישה הזו עם השלט אמר לה איזה שקר שגם אני פעם אמרתי למישהי שנורא רציתי לשכב איתה ועשיתי את זה בחלקלקות וחוסר יושר? פחד כי גם אני יודע בתת מודע שלי שאם לא היו לי "מחסומים חוקיים" הייתי עושה את זה? פחד כי זה חי באיזשהו מקום בפנטזיה מודחקת כזו או אחרת?

מחשבה נוספת, יכול להיות שאנחנו מפספסים משהו בחינוך המיני שאנחנו נותנים? יכול להיות שלא לפתוח עם בנים בתחילת גיל ההתבגרות את הנושא הזה. את העובדה שסיטואציה מסויימת, דחפים, חרדות או כל גורם אחר יכולים להביא גם אותי למצב שאני אתקוף מינית. בטוח מרגישים משהו לפני, בטוח שכמו בכל מצב יש רגעים שמאותתים לי שאני הולך לכיוון שאני לא רוצה.

טוב הפיסקה ההיא היא אולי מתקדמת מידי, כי אם כבר לדבר אולי עדיף בלהתחיל להבהיר מה זה " לא", ולפני "לא" מה זה שפת גוף מסתייגת, מה זו הדדיות, איך דוחים סיפוקים, לא כי כולם בהכרח יבצעו אונס, אבל מישהו בקהל התלמידים בגיל הזה, סטטיסטית בטוח יבצע.

מחשבה על שוביניזם: יש סיכוי שיום אחד זה יגמר כמו הדינוזאורים?

מחשבה אחת נוספת על פחדים: לכל מי שעבר/ה תקיפה מינית רובץ באיזשהו מקום בראש ה" במה זו הייתה אשמתי", הבושה והחשיפה המשתקת שבולמים את ההחלמה, אם באמת יש מזה החלמה מלאה. חברה שרוצה להאמין שהיא הומניסטית, שהיא מקדמת את הפרטים בתוכה ולא דורסת אותם בשביל רעיונות נשגבים יהיו אשר יהיו, ה"במה זו הייתה אשמתי" שנתקפים חשים-מזמן זה היה צריך לצאת מהלקסיקון. לא המילולי, הרגשי, של כולם.

מחשבה על תיקון: הבלוג תא וידוי, יוזמה שבאה להביא גברים לדבר על מקומות מיניים שהם סתם היו לא הוגנים, לא ישרים, לא הדדיים כלפי הצד השני. צעד משמעותי בשיח אמיתי על הנושא.

תא וידוי: www.tavidui.co.il

המייצג: פרויקט מיוחד הנקרא "בלתי שבירים" מתעד קורבנות אונס המצטלמים עם משפטים ששמעו מהאנסים http://projectunbreakable.tumblr.com/

הפרעה אהובה

אני כבר מספיק גדולה, עשרים ושבע למען האמת. לא יוותרו לי כבר. אני לא ילדה.

אני יושבת בזמן ישיבת צוות, אני מנהלת את הצוות הזה, אני באמת מקשיבה.  בעצם  מה שעוזר לי לעשות את זה היא העובדה שאני (בזמן כתיבת שורות אלו, אגב) מפרקת מהדק לגורמים. זה נראה קצת אלים, אבל הם היו נעלבים אם הייתי גולשת בסמרטפון במקום.

הזזתי את הסמרטפון עמוק לתוך התיק, כשהתחילה הישיבה. רק בשביל לא להתפתות להוציא את ההפרעה לתוכו. אז גמרתי עם המהדק, עכשיו אני עושה צפרדע מנייר רשמי של מקום העבודה.

אני מקשיבה,אני יכולה לחזור על מה שאמרו, אני מגיבה לעניין. זה לא מספיק לאף-אחד, הם רוצים שאני אציג מישהו שאני לא. הם היו מעדיפים שאני אראה רגיל, כמו בנאדם ממוקד בלי הפרעת קשב וריכוז. אף אחד לא באמת חושב שככה אני מתרכזת . אני דווקא יודעת שאם אני אניח הכל ואשב אני לא אתמקד. המוח כבר יוציא את ההפרעה שמחפשת על מה להתלבש באיזה חלום בהקיץ, אז יגידו שאני מרחפת.

אני לא מצליחה לעבוד על המחשב בלי לפתוח רשת חברתית כלשהי, תוך כדי עבודה, אני בסוף עושה את העבודה. אני אפילו עובדת לא רע, זו רק הדרך שגורמת לסביבה להתרגז עלי. זה השוני, האופי הלא כל כך קונבנציונלי והעובדה שככה אני עושה את המיטב שלי שמרתיחה את הסביבה.

התודעה מחפשת את הדינמי, החי, הרץ, המתחלף. הריכוז מגיע רק מתוך מעיין של שפע כזה. אחרת הכל מתפרש לתודעה כשעמום. ההפרעה דווקא נעימה לי. היא מביאה אותי לחשיבה ייחודית יותר, מקיפה יותר. נחמד לי איתה היום. למדתי לאהוב את היתרונות שלה.

אני לא רוצה מוח רגיל וממוקד.אני לא רוצה לחשוב רק על דבר אחד בכל פעם לסיים איתו ואז לחשוב על הבא. הבלגן הזה קוסם, עשיר, מלא שפע של רעיונות.

לפעמים אני רוצה קצת שלווה, כזו שתעטוף, תשקיט רגע את הסערה. כשהיא באה היא משעממת אותי נורא מהר, אני לא בנויה להתעטף בה. היא בשבילי כמו המעיל היפה  שיש לכל בחורה בארון, זה שפעם קנית אבל השארת תמיד תלוי בארון כי אין לך מה ללבוש איתו והוא בכלל לא הסגנון שלך(זארה, צמר ורוד בהיר, במקרה שלי).

היא תמיד סיבכה אותי כילדה, תעודות על תעודות שמלאות ב"פטפטנית", "לא מרוכזת", "מפריעה", "מוסחת בקלות". לכי תסבירי להם שתמיד שמעת והקשבת…הרי למדת, הרי הצלחת בסוף.

רבנים ומציאות, הילכו שניהם יחד?

פתוחה לי מול העיניים ברגעים אלו הכתבה ב-YNET על גירושים במגזר הדתי. חשוב שתיכתב, חשוב שיתעורר הדיון. כבר מזמן הגיע הזמן לאוורר את הקלישאות במציאות, להתייחס אליה ולא להגיד שהכל קורה בשוליים וזה לא מייצג.

כהרגלי בקודש, אני אתייחס לרבנים דווקא: "גם הרב שלמה אבינר מזכיר את העקרונות הקדושים של המערב כגורם מרכזי בגירושים: "כאשר אדם חושב רק על עצמו, ואין לו אידיאל לשמח את הזולת, אזי ודאי שקשה לו בזוגיות. אנשים שמים במרכז את ההגשמה עצמית שלהם וזו בעיה". את המימוש העצמי של מי? בוא נהיה כנים לרגע, המימוש העצמי שיידחה עד בלי די יהיה של האישה. שהרי היא היולדת,המניקה, המגדלת העיקרית. כמה גברים דחו את מימושם העצמי עקב נישואיהם? כמה גברים לא למדו עקב נישואים בגיל צעיר? הרי בכולנו מוטבע שגבר הוא המפרנס העיקרי, על כן הוא שילמד הוא שיתקדם.

ניסיונות לא מוצלחים לשכנע נשים שרק בבית ובאימהות יממשו את עצמם נראים לרב אבינר כנראה כחוסר נכונות שלהן לשמח את הזולת. נשים כבר לא קונות את זה. אי אפשר כבר להתעלם יותר מזה שאנחנו כן חלק מהחברה המערבית, אנחנו חיים בעולם מערבי עם ערכים ואפשרויות שלא תואמים בהכרח את מודל האם לעשרה שכל יומה סביב ילדיה וגידולם. יש הרבה אנשים שרוצים את הזהות היהודית שלהם, את ההלכה שלהם אבל בלי שתפגע בהם בצורה שתשבר את הנפש,שתכניע את ה"אני", שתכלא את הרצונות והשאיפות.

זוגיות לכשעצמה היא לא עניין פשוט, לידה היא תמיד שינוי בזוגיות. כשהזוגיות רק מתחילה מרגע החופה (או אם לדייק אחרי שנגרה החתונה והגעתם הביתה) והלידה היא באיזור השנה אחרי יש כאן בניין עדין, לא כזה שבטוח שיחזיק בנטל הממוצע של זוג צעיר במגזר. נטל שכולל בתוכו: עבודה, לימודי מקצוע, זוגיות צעירה שצריכה השקעה, ילד שצריך לגדל. זה עומס שאי אפשר להכניס בכלל בשבוע בלי ליפול בשבת מהרגליים. אם שבת באה להוות פה את זמן האיכות היא תהפוך לעול על רוב הזוגות הצעירים במצב הזה, ככה שהם לבטח עושים אותה אצל ההורים, שוב דחיקה הצידה של זמן איכות והשקעה בזוגיות לצד, בגלל הלחץ מסביב.

אז מתכננים הכל לאחרי ה… אחרי הלימודים, אחרי שנמצא עבודה פחות לוחצת מכניסה יותר כדי שמישהו יוכל לעבוד פחות. כל מה שאובייקטיבית כמעט ולא יקרה. זה לא יקרה כי לעתיד אין ערובה וביטחונות, כי מה שלא מטפלים בו בהווה לא נכנס להקפאה אלא רק גדל ומתעצם.

כשזה כבר זועק כבעיה אתה מוצא את עצמך בכלא, כזה שאתה כבר לא בטוח אם הסוהר הוא החברה או הבחירה שלך לקבל את הנורמות האלו.

להאשים את הלחץ בחוסר תכנון נכון של בני הזוג גם אפשר. את זה עשה הרב בורשטיין שמצוטט בכתבה באומרו : "צריך להבין שנישואים וילודה הם עסקת חבילה. ועם זאת, הקדוש-ברוך-הוא חכם והוא יודע בדיוק מתי להביא הריון ומתי לא. לי יש אמונה שכשהילד מגיע – מזונותיו מגיעים עמו. זו הבטחה אלוקית. ואם הקב"ה הבטיח שתינוק מגיע עם הפרנסה שלו, אז מי אני? אלא מה, אנשים לא יודעים לכלכל את עצמם נכונה. הם מבזבזים את הכסף לא בחוכמה". אני יכולה לתאר לעצמי שכל התגובות האלו באות מתום לב ואי ידעת המציאות הרווחת. כי הרבה רבנים נישאו לנשים שמבחינתן מקדישות את עצמן ללימוד התורה של בעליהן. על כן הם היו פטורים תמיד מהעול של גידול יומיומי של ילדים ואין להם מושג אמיתי מה עובר התלמיד שבא להתייעץ איתם כשהוא קורס בין עבודה ללימודים להורות ולזוגיות.

קל להביא מדרש, קל להאשים את הזוג במצבו (כי מישהו יודע לכלכל את עצמו בתבונה בגיל עשרים ושתיים למשל?) קל להגיד שכולם מושפעים מתרבות המערב ונעשו אנוכיים ולהוטי מימוש עצמי ולכן כל הקושי. קשה להישיר מבט למציאות, להבין כי המערב הוא אנחנו, אנחנו חלק ממנו. שצריכה להימצא דרך לחיות כאדם מערבי בלי שזרקת מעלייך כל זהות יהודית וקיום יהודי מחייך. לחץ שאי אפשר לתפקד בתוכו הוא לא חלק הכרחי מנישואים ומזוגיות. אבל להם כנראה נוח שיהיו לי עשרה ילדים, שלא יהיה לי מקצוע חופשי, שלא תהיה לי דעה וגם לא זמן לפתח אחת כזו. שמא ההגמוניה תקרוס.

קול בודד במערכה שכבר שנים לא נשמע מספיק, כרגיל בא ממלכה פיוטרקובסקי: "אני מודה שבזה גם אני נכשלת", היא אומרת, "אין משימה יותר קשה מזו. הגיע הזמן לדיון אמיתי, להפסיק עם הצביעות הזו. הגיע הזמן שתתחיל פה שיחה אמיתית, מורכבת יותר בעניין הזה. "אני לא יועצת זוגיות, אך הזוגות האלה מגיעים אליי בהמוניהם. חבר'ה טובים ממשפחות טובות. הורים צעירים שפשוט קרסו תחת הנטל. אנשים מתחתנים בגיל מאוד צעיר, ובאותם שנים ממש נולדים ילדים. בחברה שלנו לא מדברים באופן גלוי על מתי ללדת את הילדים ואיזה רווחים לעשות ביניהם. מה שקורה הוא שזוגות צעירים עובדים בלילות בשמירה כדי לפרנס, ולומדים בימים. בנוסף, הם גם צריכים לקום בלילה. עול החיים הזה פשוט ממוטט אותם. כולם מדברים כמה זה נפלא להיות נשוי. אף אחד לא מדבר איתם על המחויבות העצומה שכרוכה בגידול ילדים."

אבל היא לא תופיע בכנסי הענק של "בניין שלם", לא תראו אותה ברוב עלוני השבת אם בכלל, לא בעיתון "בשבע". זו לא דרך של פשרה, האמירה שלה היא פשוט התמודדות. לפעמים חבל שלא שמעתי עליה קודם…מעניין למה.

קישור לכתבה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4176555,00.html

פוסט אורח: ויהי אור

מאת: איתמר מרילוס

יוסף שלום אלישיב בן ה-98 התעורר משנתו בבעתה. הוא התיישב לאיטו על מיטת העץ הפוריטנית בחדרו. חרף האפלולית ששרתה בחדרו, הוא הצליח לגשש ולמצוא את משקפיו העגולים שהונחו על כסא סמוך למיטה. אט אט, אבל בנחישות הוא קם מן המיטה ופסע באיטיות שרק זקנים שעוד להט נעורים מפעפע בהם יכולים להבין את הייסורים שהיא מחוללת.

יוסף שלום נעמד אך בקושי למול מראה שהועמה השתקפותה לאורך השנים. הוא ניסה להיזכר מתי עמד לאחרונה למול מראה, והתקשה להיזכר. כבר שנים ארוכות הוא עסוק בלימוד מתוך גשמעקט אמיתי. אבל עכשיו משהו בו התערער, באותו מגנון שכלי חותך. הוא נבוך כשאמרו על שכלו "זה שכל של תורה".

והשכל שלו הוביל אותו למסקנה הבלתי נמנעת ש"גם בזקנים יכולים לצוץ ניצני מרד. אחרי הכול יוחנן שימש בכהונה הגדולה 70 שנה ולבסוף נעשה צדוקי". תמיד נהג לומר משפט זה בשיחותיו, אבל כעת אמר זאת לא כהוכחה מצליפה, אלא כמעין ליטוף מנחם. הוא התקשה להגדיר בשכלו באופן מדויק את הסיבה, אבל השנים חידדו בו לבסוף את ההבנה שגם השכל טוב עד מקום מסוים ומשם והילך הרגש מולך בין אם בכיפה ובין אם לאו.

יוסף שלום לחץ על מתג התאורה ואור חיוור עתיק יומין נדלק.

מאחת המגירות הוא הוציא ביד רועדת תער עתיק עוד יותר שהתגלגל לידיו אי שם בעסקת חליפין עם ערבי לפני יובל שנים, טרם דרך כוכבו שלו בעולם התורה. הוא החל ביד רועדת לגלח את זקנו הדליל. השערות הלבנות דאו באוויר, ולבסוף נחתו על מצע רך בדמות חידושי תורה שכתב יוסף שלום. תווי פניו נגלו בראי. הוא התקשה להכיר עצמו.

כעת הוריד את כיפתו השחורה, קיפל אותה לשניים והניחה בארון, תוך שהוא מקפיד לנשקה. הוא הוציא מן הארון חולצה ומכנסיים פשוטים, ולמרות עצמותיו הדואבות הצליח (בחסדי האל?) להתלבש לבדו. הוא הותיר על השולחן מכתב בו הוא מסביר את מעשיו, ומבקש מבני ביתו שלא להצטער יתר על המידה.

חרש הוא יצא מן הבית, נזהר שלא להעיר את בני ביתו, וגרוע מכך להעיר את המשב"ק השוכב על הספה ונחירותיו המנסרות מעלה. ליד רגלי המשב"ק הייתה מוטלת צלחת ששאריות הקיגל הרבות נותרו בה. יוסף שלום נתקל בצלחת, המשב"ק פקח את עיניו, אך כרסו המשתפלת הכניעה את רצונו לזהות את מקור הרעש. וכך יוסף שלום חמק.

בשש בבוקר התעורר המשב"ק משנתו והתלבש בחדר הסמוך. הוא ניגש אל חדר הרב, נכון להוליך אותו לתפילת הבוקר בחדר אחר בבית. עשרות כבר נאספו לתפילה. הוא פתח את דלת החדר וציפה לראות את רבו גוחן על הגמרא, אך הרב נעלם! המשב"ק החוויר.

הוא ניגש אל ישראל דוד, נכדו של הרב שנכון היה תמיד להיות בביתו של הרב, והודיע לו בקול שבור ש"הרֶבּ נעלם. "מה זאת אומרת נעלם, לא יכול להיות שבלעה אותו האדמה". "דווקא כן יכול להיות, מה עם קוירח". "שוינ, אין מביאים ראיה מדער ביבלס.הרב השאיר מכתב שבו הוא כותב שהוא מתפקר" אמר המשב"ק. המילים הלמו כתופים באוזניו של ישראל דוד. הוא ידע שהוא אינו יכול להרשות מצדו מציאות שכזו. פרנסתו ופרנסת בני משפחתו תלויה בכך. יתרה מזאת, הרהר ישראל דוד, זהו מאורן של ישראל, מה יהא עליהם? עולמם יחרב עליהם. הוא החליט בעצה אחת עם המשב"ק שילכו לחפשו.

ישראל דוד והמשב"ק החליטו דבר ראשון להודיע שהרב לא חש בטוב, ולכן היום התפלל לבדו. הנאספים המאוכזבים שבו כלעומת שבאו. איש איש מסיבותיו, זה רצה ברכה עבור האינגלע שיהיה בריא, וזה שרצה לחזות בקוידש כפשוטו.

בינתיים הצליח הרב לעלות אך בקושי על אוטובוס. הנהג היה מוכן להישבע שהוא מכיר את העומד מולו מאיכנשהו, אבל הרב אמר לו שהדבר לא ייתכן כי הפעם האחרונה שהוא נסע באוטובוס הייתה לפני למעלה מ50 שנה. הנהג והרב פתחו בשיחה, והרב הופתע לגלות כמה העולם השתנה. צער מסוים אחז בו. הוא והנהג קשרו שיחתם, עד שהנהג הגיע לתחנתו הסופית ב"עמק רפאים" ושם גם ירד גיבור סיפורנו מהאוטובוס.

המשב"ק ארגן את אנשיו הקרובים ביותר, שסמך שלא יפיצו את הסיפור לתשקורת. וכך משלחת יצאה לחפש את הרב ברחבי האיזור. במשך כחצי יום הם הסתובבו ולא מצאו את הרב, החשש שהתפקרותו של יוסף שלום תיוודע לציבור הפכה יותר ויותר לאפשרות ממשית. המשב"ק החליט לעצור לקפה, להירגע מעט ולארגן את מחשבותיו. הוא נכנס פנימה וניגש אל הדלפק. בידו האחת אחז במירס מנסה לתהות האם יש חדש ובידו השנייה מחפש בכיסו כמה שקלים לקפה, הוא הבחין בזווית עינו בדמות מוכרת. הוא שמט את הכסף מידו וצלילי המטבעות הנופלים הלמו בקרקע. "הרב, זה אתה!" אמר המשב"ק. "כן, זה אני" אמר הרב במבוכה.

כעת, מה הייתם עושים קוראים חביבים לו הייתם אתם המשמשים בקודש את יוסף שלום?

א.מוותרים ליוסף שלום הקשיש ונותנים לו לחיות את שארית חייו.

ב.מוצאים דרך לשמור על כוחם של העסקנים

בדומה לצפון קוריאה, החליט המשב"ק לנצל את הידע הבינלאומי שברשותו וחשב כי על מנת שלא ליצור אנרכיה בציבור החרדי, ועל מנת שלא יישרפו שביסים ברחובות (שלא לדבר על קומבינזונים צנועים) כדאי למצוא לבעיה פתרון. האמת שפה הסיפור הפסיק לעניין אותי. יתכן שישראל דוד או המשב"ק מצאו לבעיה פיתרון ויתכן שלא.

וגם את יוסף שלום זה כבר לא כ"כ מעניין. מי שיזדמן לו לעבור בעמק הרפאים ימצא יהודי קשיש ונחמד, מגולח למשעי, יושב בנחת בבית הקפה הפינתי, קורא ספר טוב ולוגם בהנאה מן הקפה החמים כשהגשם דופק בחלון. מעת לעת הוא מריח טבק המצוי בכיסו, מתבדח עם המלצריות הנאות ונהנה מן השמש. הוא מקבל מביטוח לאומי מימון לפסיכולוג פעם בשבוע. הוא מתרווח על כורסתו, והפסיכולוג המתקשה לזהות את הרב המפורסם ללא הזקן המפורסם, בטוח שהקשיש החביב היושב למולו הוזה.

איתמר מרילוס כותב ב- Ynet יהדות ובמוסף "שבת" של מקור ראשון.